תפוז אנשים | 07/02/2008 |
המושג "ניתוח לב" או "ניתוח חזה" מעורר חרדה רבה כמעט אצל כל חולה (או בן משפחה של חולה) הזקוק לטיפול מסוג זה.בשנים האחרונות חלו התפתחויות רבות בתחום הרפואה בכלל ובתחום הכירורגיה וכירורגיית הלב בפרט. קידמה זו הפכה את הטיפול הניתוחי במחלות הלב והריאה להליך שגרתי המתבצע בדייקנות קפדנות ודקדקנות באורח יום יומי במרכז הרפואי ת"א ובמרכזים גדולים אחרים בארץ ובעולם.בעקבות טיפול זה יהנו רובם המכריע של החולים (לאחר תקופת אשפוז והתאוששות קצרה) משיפור ניכר במצבם הבריאותי ובהרגשתם הכללית.אנו, מנתחי הלב והחזה במרכז הרפואי תל-אביב מקווים שתפיקו את מיטב הידע והתועלת מביקורכם בפורום זה.נשמח לענות על כל שאלה ולסייע בכל בעיה.
ש: פרופ' שרווין נולנד, כירורג יהודי אמריקני והוגה דעות רפואי, קבע באחד מחיבוריו כי "שום שיעור מן השיעורים שלומד הרופא הצעיר אינו חשוב יותר מן האזהרה, שלא יניח לחוליו לאבד תקווה לעולם, אפילו בשעה שברור כי הם נוטים למות". "בעצה הזאת", לדבריו, "הנשמעת פעמים רבות, מובלעת ההנחה שמקור תקוות החולה הוא הרופא עצמו והמשאבים המצויים בידיו". האם דברים אלה עודם רלבנטיים בעידן שלנו?
ת: חשוב לדעת כי הגניוס האנושי לא השתנה במהלך ההיסטוריה. מה שהשתנה זה האמצעים העומדים לרשותנו. לכן, אפשר לומר, בלי להסתכן בהפרזה או בהמעטה, כי למרות ההתקדמות הטכנולוגית האדירה, התקדמות ששינתה לא מעט את הרפואה לענפיה, מהות היחסים בין החולה לרופא לא השתנתה בכל צורה שהיא ככל שחלף הזמן. אולי השתנו זעיר פה זעיר שם דרכי התנהגות, אך בכל האמור לנושא המהותי, הווה אומר מחויבותו של הרופא וציפייתו של המטופל, מה שהיה הוא גם הווה וסביר להניח שגם יהיה. לכן דבריו של פרופסור שרווין נולנד, היונקים מהרבה ניסיון נצבר, שרירים וקיימים, וכך צריך להיות.
ש: וכיצד, לדעתך, ראוי להתייחס לתקווה שהרופא מתבקש לנטוע בלב מטופליו?
ת: להפחת תקווה יש להתייחס במלוא הרצינות, באשר לעניות דעתי התקווה היא חלק אינטגרלי מהטיפול, היא חלק חשוב במכלול הטיפול. לא אחדש הלכה אם אזכיר כי מחקרים רפואיים לא מעטים הוכיחו שבחלק מהאלמנטים המשפיעים על ריפוי ושיפור בסימפטומים נכלל גם המצב הנפשי של המטופל.
ש: ומה בדבר אמירת האמת למטופל?
ת: את האמת יש לבחון מכל היבטיה. צריך וחייבים לומר אמת, השאלה היא איך, מתי ולמי. אני מבין שאתה מכוון לאמירת אמת למי שלוקה במחלה חשוכת מרפא, ואם כך הדבר, הרי שהדבר תלוי במטופל עצמו. כלומר, אני כרופא מבצע איזושהי אינטראקציה עם המטופל וחובתי היא להכירו ולהבין מה המטופל בעצמו רוצה. יש מטופלים שבנקל אפשר להבין שהם מושכים לכיוון האמת הבלתי מתפשרת, גם אם היא לא נעימה, קשה ולעיתים אכזרית. במקרה כזה שומה על הרופא ליידע את המטופל באשר למצבו, כפי שהוא עולה מהבדיקות הקליניות שנעשו. לעומתם, יש חולים שאינם מעוניינים לשמוע את כל האמת ביחס למצבם. לרופאים יש לרוב הניסיון והיכולת לדעת את זה, גם אם החולה לא אומר זאת באופן חד משמעי. במקרה כזה על הרופא לנטוע בלב החולה את התקווה, גם אם לעיתים היא מדומה, ולהבטיח לו ש"נמשיך להיאבק ביחד", עד שהמאמצים נושאים פרי או שחלילה מגיעים לסוף דרכו של המטופל.
ש: במה מתבטא הטיפול הכירורגי באי ספיקת לב, והאם הוא משולב בטיפול תרופתי?
ת: הטיפול בא ספיקת לב, בבסיסו, הוא תרופתי. חשוב לדעת כי יש דרגות שונות של אי ספיקת לב, והבסיס האיתן של רובן הוא למעשה טיפול תרופתי, לפי מידרוג מסוים, החל מתרופות שהשפעתן מתונה, דוגמת תרופות משתנות, ועד לתרופות וטיפולים בעלי השפעה נרחבת על מנגנונים רבים בגופנו – הכל לפי הצורך. בדרך כלל ככל שאי ספיקת הלב מחמירה, כן היא מחייבת יותר ויותר טיפול פולשני. אנחנו, ככירורגים, מתחילים לטפל באי ספיקת לב רק בשלבים מתקדמים ביותר של המחלה. הטיפול הכירורגי המקובל כיום לאי ספיקת לב הוא השתלת לב, או השתלת תומך ללב. מדובר במכשיר תומך לבבי, לחדר שמאל או לחדר ימין. בשנים האחרונות רווחת מגמה למצוא טיפולים נוספים חדשניים יותר לבעיית אי ספיקת הלב הקשה. כל זאת מכיוון שהבעיה העיקרית בהשתלת לב מן החי (תרומת לב של אדם) היא מחסור עצום בתורמים. כפועל יוצא נרשמת תמותה רבה של אנשים מאי ספיקת לב. כלומר, יש אחוז מאוד מאוד קטן של השתלות לב, ובמקביל תמותה רבת מימדים של מי שאינם זוכים לתרומת לב מן החי. אחד הפתרונות, כמצוין לעיל, זה אותם מכשירים תומכים לבביים, אך אלה פתרונות זמניים ולא פתרון קבוע, בגלל מגבלות טכנולוגיות של המכשירים עצמם ועלותם הגבוהה מאוד. בגלל החסרונות של שתי הפרוצדורות – השתלת לב מן החי והשתלת תומך לבבי – יש מגמה, שכבר הספיקה לבדוק בצורה מקיפה למדי כל מיני ניתוחים, שמטרתם לשחזר את המבנה התקין של החדר הלבבי השמאלי, שעובר תהליך של הרס והרחבה במהלך התקדמות המחלה ואי ספיקת הלב. ניתוחים אלה הם בבחינת אופק מבטיח לטיפול באי ספיקת לב קשה, טיפול שיהיה זמין למספר הרבה יותר גדול של אנשים, ויהווה חלק ממכלול הטיפולים שאפשר יהיה להציע לחולים באי ספיקת לב.
ש: כאשר אתה מדבר על כירורגיה, אתה מתכוון לכירורגיה זעיר פולשנית או לניתוח פתוח?
ת: יש מגוון רחב של טיפולים, הכוללים כל מיני אביזרים זעיר פולשניים, שהיום נמצאים בבדיקה באשר ליכולת לטפל באמצעותם באי ספיקת לב. אני משוכנע שבעוד כעשר שנים או אף פחות מעשור, יהיו בידינו הרבה תשובות לנושאים הנבדקים היום. הניתוחים שאני מדבר עליהם, הם גם אך לאו דווקא זעיר פולשניים – הם ניתוחים בגישה המסורתית. במהלכם מבוצע חיתוך ושחזור של דופן הלב,. חלל החדר השמאלי הוא אליפטי במקורו, ובמהלך המחלה הוא הופך כדורי ורחב. בניתוחים אלה, המבוצעים גם כאן במחלקה לניתוחי לב חזה במרכז הרפואי ת"א, מבצעים כריתה בדפנות החדר, בעיקר באותם האזורים המאוד חולים ושאינם מתכווצים, ומשאירים חלל חדרי בנפח הרצוי אצל אותו חולה. לאחר מכן מבצעים סגירה של החדר הלבבי באופן שמשחזר את המבנה האליפטואידי התקין של החדר.
ש: מדובר בפרוצדורה כירורגית חד-פעמית או שצריכים לחזור עליה?
ת: פרוצדורה זו היא חד-פעמית, כלומר חולה שמגיע לניתוח לב מסיבות שונות, אם זה צורך במעקפים או במסתמים, ובנוסף לכך סובל מאי ספיקה מסוימת, הוא יעבור גם טיפול בדפנות החדר, וזה ניתוח האמור להיות חד-פעמי. בשלב מאוחר יותר אולי נגיע גם לטיפולים שמהותם ובסיסם הוא רק טיפול בחדר עצמו.
ש: מהו אחוז השורדים?
ת: היה מחקר גדול בשם "ריסטור", שהתנהל בארה"ב ובדק את סוג הניתוחים האלה, שבמהלכם בוצעו ניתוחים לשחזור חדרי בחולים שעברו ניתוחי מעקפים וניתוחי מסתמים וכולם סבלו מאי ספיקת לב חמורה. המחקר העלה כי ההישרדות הייתה גבוהה ביותר – 70% לערך בחמש שנים, אחוז שורדים שנחשב מאוד משמעותי. בנוסף לכך, מתנהל ברחבי העולם מחקר בשם "סטיצ", שתוצאותיו יתפרסמו בקרוב. מדובר במחקר פרוספקטיבי רנדומלי, שמטרתו לבדוק בצורה מסודרת ואמינה את התוצאות של הניתוחים הללו. אני מאמין כי כאשר יפורסמו התוצאות, בהחלט ייתכן שיהיה שינוי גדול בהיקף הטיפול הכירורגי באי ספיקת לב.
ש: אתה יוצא להשתלמות בארה"ב כדי להוסיף דעת ולהעמיק יכולות – למה מותר לקוות בתחום עיסוקך?
ת: אפשר לקוות כי יחד עם ההתקדמות בדיסציפלינות ברפואה בכלל ובדיסציפלינות שעוסקות בבעיות לבביות בפרט – מעבר להתקדמות הטכנולוגית האדירה, יהיה גם שילוב של התחומים, ונהיה עדים לעבודת צוות מולטידיסציפלינרית טובה יותר לפתרון של בעיות שמהן סובלים חולים רבים. הווה אומר, אנחנו מנתחי הלב, הקרדיולוגים והוואסקולרים נאחד כוחות כדי לטפל טוב יותר בבעיות המורכבות של החולים. נראה לי שזה הכיוון שהעולם צועד אליו.